תמונה משפחתית: טיפול משפחתי
בבית ובבית הספר.
בית הספר דווח "הילד לא לומד", למרות כל העזרות והתשומות שביה"ס נתן לו. תכנית עיצוב
התנהגות שנבנתה ע"י היועצת לא הביאה לתוצאות הרצויות. ילדי הכיתה והוריהם התלוננו בפני
הנהלת בית הספר בשל התנהגותו האלימה. ההורים חששו שהבן יפלט מביה"ס ולכן פנו לטיפול.
כבר בפגישה הראשונה, בתשובה לשאלות ששאלתי את ההורים, חשפו ההורים את הקשיים בזוגיות.
שיתפו שלאחר שנים של משבר מתמשך לאחרונה שוקלים להתגרש. אם כי בשל המצוקה של הבן
הם מעכבים את הגירושין כדי להתגייס יחד לסייע לו.
במשפחה זו הבן הסיט את כל כובד המשקל והקונפליקט במשפחה מהזוגיות של ההורים אליו. בן זה
לקח על עצמו תפקיד קשה מנשוא. תפקידו במשפחה פוגע בהתפתחותו הטבעית כתלמיד,
בהשתלבותו בחברה ומבחינה נפשית.
בטיפול גילינו שהקונפליקט הזוגי והפרידה הצפויה של ההורים איימו מאוד על בני המשפחה ועוררו
חרדה. העיסוק במצבו של הבן ובקשייו מיתן את החרדה, הסיט את " האש" לעברו, כך למעשה הוא
משמש כגשר המחבר בין ההורים. מגייס את הכוחות שלהם ומסב את אנרגיית הכעס והזעם
מהזוגיות כלפיו.
על פי רוב, מדובר בתהליכים לא מודעים. המשאלה שמבטא הילד היא שימור התא המשפחתי
בשלמותו. שימור אחדות ההורים והמשפחה. רבקה יהב במאמרה "הילד נושא הסימפטום כמשמר
התא המשפחתי". סקרה ספרות מגישות שונות המתייחסות לנושא. היא כתבה שהמכנה המשותף
לגישות השונות בתחום הטיפול המשפחתי הוא ראיית הילד כנושא הסימפטום במשפחה. ילד זה הוא
בעל תפקיד מרכזי בשמירה על שלמות המשפחה ועל שיווי משקלה הפנימי. היא כתבה על דרכים
שונות להתהוות הילד כנושא הסימפטום המשפחתי.
לסימפטום זה יכולות להיות פנים רבות: הילד יכול לבטא התנהגויות מרדניות אלימות, חוסר הישגים
ולעיתים הפרעות נפשיות קשות. תפקיד אחר הוא ילד שלמראית עין הוא משוחרר מהסימפטומים
ומהבעיות. הוא גורם נחת להוריו ומשמש כ"ילד מוצלח" במשפחה, אך בחינה מעמיקה מגלה שילדים
אלה סובלים מדיכאון וקשיים ביצירת זהות אישית וחברתית. הם מנסים לממש צפיות שלא תמיד
הולמים את נטיותיהם האישיות ונמצאים בחרדה מתמדת מאובדן אהבה, הנתפסת אצלם כמותנית
בהישגיהם ובהצלחתם. ילד אחר יכול להתמקם בתפקיד הילד ההורי, ילד בעל התנהגות טובה
ובוגרת האחראי לשלמותם הנפשית והפיזית של הוריו. אלא שהוא חש דכאון, חוסר אונים, כעס
וייאוש.
לפי תפיסה זו ילדים נושאי סימפטום במשפחה, בין אם מדובר בדפוסי אלימות ובין אם בדיכאון, הם
ילדים שמונעים מתוך נאמנות ומחויבות למשפחה.
אחד ההיבטים החשובים של תפקיד הילד במשפחה נעוץ בעובדה, שאת התפקיד שממלא הילד
במסגרת יחסיו עם בני משפחתו הוא נושא עימו לכל סיטואציה ולכל מקום. גם מחוץ למשפחה
במסגרות החינוך, במסגרות חברתיות ואחרות.
הגישה המבנית בטיפול משפחתי (מינושין) רואה במבנה משפחתי מעין זה משולש. הילד מצטרף
כגורם שלישי להוריו וכך הוא שומר על שיווי המשקל המשפחתי. כניסת הילד למשולש, לפי גישה זו,
מקורה בחרדה של ההורים מפני קרבה ואינטימיות או לחילופין חרדה מפני מרחק ופירוד.
לעיתים, מבנה המשולש במשפחה נוצר כשהורה אחד מגייס את הילד לעמוד לצדו כנגד ההורה
האחר. זה משולש שפוגע בגבול בין תת מערכת ההורים ותת מערכת ילדים וכך הילד נכנס למאבק
בין ההורים, מאבד את חופש התנועה שלו, לעיתים עד כדי שיתוק. מאבד את היכולת להתפתח
באופן נפרד ממשפחתו ולבסס את הזהות העצמאית שלו.
מבנה משולש נוסף הוא כשההורים מתאחדים בדאגה ובהגנה על ילד שמוגדר חלש ו/או חולה.
העיסוק בילד מאפשר להורים להתעלם מהקונפליקט הקיים ביניהם ולהגיע לקרבה מדומה.
הגישות חלוקות לגבי מקומו של הילד בתהליך. יש שרואים את הילד כנשאב ל"מזימה משפחתית"
ולתפקיד שניתן לו אין כלום עם אישיותו וטבעו. בעוד אחרים טוענים שהן ההורים והן הילד שותפים
ל"בחירת הסימפטום". היחסים של ההורים עם הילד ואופי האינטראקציה שלהם עימו כמו גם אופיו
של הילד מכוונים את הסימפטום להיותו תוקפני וסוער או סגור, מבויש ומבוטא בחולי גופני.
מניסיוני, חשוב לאבחן היטב את מצב הילד והמשפחה. לא כל סימפטום של ילד הוא בהכרח
סימפטום משפחתי. חשוב לשים לב ולאבחן מתי הסימפטום של הילד (בעיות התנהגות, אלימות,
דכאון) מסיט את תשומת הלב ממקור הקונפליקט ומשמש להרגעה, הורדת חרדה, אך לא מאפשר
התמודדות ממשית עם הקשיים במשפחה. ומתי מקורו של הסימפטום הינו בעולמו הפנימי של הילד.
לאחר שנעשית אבחנה מקצועית נקבעת התכנית הטיפולית ודרכי העבודה.
