הדרכת הורים:
הארנק שלה ובאחרת את הפלאפון שלה. היא הרגישה כעס רב כלפי הבן, עוגמת נפש על הצער
שגרם לה. הרגישה עלבון צורב. דברה בשקט. במבוכה. כמו התביישה בסיפור המשפחתי שלה. היא
חששה שהבן יגנוב גם במקומות אחרים מחוץ לבית.
תהתה מדוע הבן גונב ממנה כשהיא עושה כל שביכולתה כדי לתת לו את כל צרכיו.
שאלה " איך הוא יכול לפגוע בי כך?"
בעוד אני מקשיבה לה מדברת על גניבת הבן כחוויה קשה הכרוכה בכאב, בכעס רב ופגיעה בקשר
אם- בן אני נזכרת במאמר שכתב ויניקוט על ילד שגונב והורס, כילד שיש במעשיו אקט של תקווה.
ויניקוט היה פסיכיאטר, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי. הוא פיתח את הטיפול בילדים באמצעות טיפול
במשחק. במאמרו " הנטייה האנטי- חברתית" הוא הציג תפיסה חדשנית ומרגשת , בעיניי, להתבונן
ולטפל בתוקפנות של ילדים ובכלל זה נטייה לגנוב ולשקר, גרימת לכלוך והרס.
לגישתו, התנהגות זו של הילד היא תוצר של חסך בקשר הראשוני הורה- ילד. ויניקוט שואל האם ילד
נורמלי רק אוכל, גדל ומחייך במתיקות? ומשיב- לא! ילד נורמלי אם הוא בוטח באמו ובאביו משחרר
את כל המעצורים. הוא מנסה את כוחו בלשבש, להרוס, להפחיד, להתיש את ההורים.. אם הבית
מסוגל לעמוד בכל מה שהילד עושה כדי לשבש את התנהלותו, יתיישב הילד ויתחיל לשחק. משחק,
לפי ויניקוט, הוא שלב התפתחותי בריא וחשוב עבור הילד.
מכאן כשילד גונב, הורס, משקר ו"יוצר באלאגן" הרי למעשה הוא זועק זעקה לא מודעת לתיקון
ולפיצוי. יש בכך תקווה וכמיהה.
ויניקוט מציין שגם בבית טוב יכול ילד לסבול מחסך. בין אם בשל עולמו הפנימי הסוער של הילד ובין
אם בשל מוגבלות ביכולת ההורים להיענות לצרכיו.
ויניקוט הדריך הורים לשוחח עם ילדם ולפרש לילד , להגיד לילד, שכשהוא גונב למעשה הוא מחפש
משהו שמגיע לו בזכות. הוא תובע לעצמו את אמו ואת אביו משום שהוא מרגיש שאהבתם נשללת
ממנו. הוא האמין שכשאנו מצליחים לעזור להורים לעזור לילדיהם אנו למעשה עוזרים להם בקשר
לעצמם.
אם כך, ילד שחווה חסך, כלומר התרחש אובדן של משהו טוב שהיה בחייו בעבר. כמו אובדן טיפול
ההורה או אובדן תמיכה סביבתית, בין אם בשל משבר של חולי במשפחה בגינו ההורים לא פנויים,
או שכול, או עיסוק יתר של ההורה בקריירה, או לחילופין כשההורים עסוקים במשבר הזוגי ומושקעים
פחות בעולמו ובחייו של הילד, כשילד זה גונב או הורס הרי לילד זה יש תקווה. הילד מחפש משהו,
גם אם באופן בלתי מודע, והוא מבקש סביבה שתעמוד בלחץ התנהגותו האימפולסיבית.
ויניקוט מתבונן בתופעה ההתנהגותית של הילד בלי שיפוט וביקורת וללא מתן תיוג אבחנתי. הוא
מנחה לחקור את ההתנהגות הפוגענית של הילד תוך חיפוש אחר החסך.
הוא מניח שבבסיס ההתנהגות הפוגענית יש חוויה מוקדמת טובה שהייתה בעבר ואבדה. ההתנהגות
של הילד זו התקווה שלו לשוב ולמצוא אותה.
בטיפול, שיח בגישתו של ויניקוט, סייע לאם להרפות מתחושת האשמה והבושה שלה ואפשר לה
להתבונן בבן, בצרכיו, בקשייו ובחסך שלו. היא התחברה לחוויית החסך של הילד שנוצרה בעקבות
משבר גירושין מתמשך. הרגישה את המשמעות הרבה שיש לה בחייו ויכלה להיות אמפטית לקריאה
של הילד לעזרה ולמשאלה שלו לקבל ממנה את מה שאיבד. השיח בטיפול נתן לה תקווה, סייע לה
להכיל את התוקפנות של הבן ונתן לה את הכוחות לעזור לבן לבטא את עצמו במילים במקום
במעשים ובהתנהגות.
